Engel Gallery    |    NewsLetter    |    Active Auctions   
 
The Golem - Gavriel Engel
*hebrew at the bottom*

The Golem / Gavriel Engel

 

Legend is the where the world of art meets the realm of religion. In Judaism, while making and worshiping “graven images” are forbidden by the Second Commandment, the letter and the word – both written and spoken – are sacred. As we delve deeper into the stories of the bible, the Mishna, and the Talmud, we discover that the story is what renders the visual real. With the inclusion of stories in scholarly research, particularly at the time of the Hasidic Movement that advocated inner-personal purification, the story blazed its way into the Jewish “tribal campfire.” And so in the Modern era, influenced by miracle stories and esoteric traditions, the Hassidic Movement and The Enlightenment opened a window into the Jewish mythological stories and ethos.

This openness to esoteric stories paved a new path in the relationship between modern art and walled Judaism. Bezalel Son of Uri, the first Jewish artist, is usually seen as the quintessential artist who adheres to precise demands and dictates in each and every detail of his creation. Hence, it is interesting to note that in his commentary to the verse: “And I have filled him with the spirit of God, in wisdom, and in understanding, and in knowledge, and in all manner of workmanship. To devise cunning works” (Exodus 31: 3-4), Ibn Ezra describes Bezalel Son of Uri as a man able: “to elicit new things from his mind by the power of this thought.” The Torah teaches us the tension between the religious instructions to the man who creates, works, and builds, and the dangers inherent to creation –transgressing the spiritual or divine order. The Torah is interested in man, his accomplishments and creation, but warns him of his own tyranny. Meaning, one can create out of a personal place of exploration, not necessarily from the craft; from the personal truth that does not touch on the realm of the idol, just as the ceremonial artifacts in the Jewish cupboard are not an idol in the Temple. These growing influences, which shifted between the two poles of The Enlightenment and the Hassidic Movement, engendered a new type of artist: Jewish visual artists who stepped out of Beit Midrash and opened up to new worlds and their visual and Christian influence, while the language and the research remained Jewish.

Toby Cohen explores the Jewish visual story from the place in which he lives, associating the landscapes of the Jewish story with the landscapes of Israel. His works conflate Jewish mysticism with the Israeli-Jewish people of the present: Hilltop Youth and ravers, Hassidim and ruffians, those born in this land and newcomers – all enter the narrative framework through the camera lens. Born and raised in England, Cohen was deeply influenced by Christian depictions of biblical stories. However, his immigration to Israel and fascinating encounter with the people of this land introduced into his work a layer of anthropological research that unfolds through the Jewish story. This is not a panhuman research, nor is it a sociological research. This is the research of an artist who sees the Jewish story as an Israeli story, who looks at the common place in our past, which strengthens the connection between the past and the future.

The earliest testimonies to closing Jews in ghettos date back 500 years ago in Venice. From that time and throughout European history, Jews were accused of different forms of heresy and betrayal of the “true religion”, namely, Christianity – and later also in financial domination and cosmopolitan manipulation. Jews in the shtetls and the ghettos knew that this is their fate and accepted it as the way of the world. And as always, said “Let us deal wisely with them.” And so, to this day, we open the door of our home during Passover Seder, calmly singing “pour out thy wrath upon the nations” and waiting for Elijah to drink from his cup – a custom commemorating the recurring scene in Passover, in which the village’s thugs (in Galicia, Bohemia, or elsewhere), would throw different objects covered in blood into the courtyards of Jews, whether blood-soaked rags or bread that stands for the desecration and murder of Jesus’s flesh. Their only shield was those with Talmudic cunning and knowledge in the ways of the gentiles – the rabbis, and particularly the most famous among them. The Maharal of Prague, a mythical and mystical figure who was invited to meet with the religious and political leaders of his time, became “the protector of the Jews. He stood up to the wave of blood libels against Jews that put them in danger of expulsion, and argued the falseness of these accusations. It is unclear whether a written debate with 300 priests actually took place, as described in the fictional book Sefer Niflos Maharl, but the echoes of this debate are preserved in the writings of the Maharal himself. Eventually, the emperor accepted his arguments, and rejected the false claims that Jews use human blood to prepare Passover matzo.

Mystical powers were attributed to the Maharal of Prague. Legend has it that he created the Golem, which had superhuman powers, to protect the Jewish community against persecutions. This myth inspired books, films, and a thriving industry in the city of Prague. Some even find support for this story in Hassidic writings. Thus, Rabbi Tzvi Elimelech Shapira of Dinov "Bnei Yesoschor" wrote about the Maharl of Prague that he was known to engage in Sefer Yetzirah (“Book of Formation”) yet nevertheless zoche to Ruach Hakodesh. And so, creation becomes possible, and in fact creating something out of nothing glorifies God’s name in public. Even though it is an idol created as the protector of Jews, his forehead carrying the Hebrew letter. And when an urban Jewish legend does not engage in gossip, it concerns the fear of the persecuted, and serves as a fount of inspiration in global culture (and sometimes as an anti-Semitic document that shows Jews as the creators of monsters like the Golem).

Toby Cohen’s exploration of the Golem offers a contemporary Israeli perspective on a legend whose roots go back to the darkness of the exile in past centuries – recounted in the 21st century and in the Land of Israel. From the lowest place on earth – the Dead Sea, to the slopes of Jerusalem in Beit Zayit to Kadita and Gush Halav in the Galilee. The story covers the land and its inhabitants, like a contemporary storyteller who travels amongst the different circles in the Israeli society, creating an original Israeli image of a Jewish myth in the Hebrew language.

 



הגולם \ גבריאל אנגל

האגדה היא המקום שבו מצטלבים עולם האמנות והדת. בדת היהודית, יצירת הדמות וקידושה אסורים כדיבר השני, אך האות והמילה – הן הכתובה הן זו שבע"פ – מקודשות הן. ככל שנעמיק בסיפורי התנ"ך, המשנה והתלמוד נראה שהסיפור הוא זה שהופך את החזותי לממשי. עם כניסתו של הסיפור אל תוך המחקר, בעיקר בתקופת החסידות אשר דיברה על הזיכוך הפנימי-אישי, מצאה את הסיפור כשלהבת מדורת השבט. וכך, בעת החדשה, החסידות וההשכלה פתחו צוהר לסיפורי המיתולוגיה והאתוס היהודיים בהשפעות הנס והסוד.

הפתיחות החדשה לסיפורי הסוד סללה, כך נראה, נתיב חדש ביחסים שבין האמנות המודרנית ליהדות שומרת החומות. מקובל לראות בבצלאל בן אורי, האמן היהודי הראשון, דגם מובהק של אמן המגלם נאמנות עקבית לדרישות ולתכתיבים מדויקים באשר לכל פרט ביצירתו. מעניין, אפוא, שעל הפסוק: "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה לחשוב מחשבות" (שמות לא ג-ד), מפרש אבן עזרא: "להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו". התורה מעמידה אותנו על המתח שבין ההכוונה התורנית לאדם שיהיה יוצר, פועל ובונה, לבין העלאת הסכנה שבעצם היצירה, של פריצת ההסדר הרוחני או האלוקי הראוי. התורה מעוניינת באדם, בהישגיו וביצירתו, אבל מזהירה אותו מפני העריצות של עצמו. כלומר, אפשר ליצור מתוך המקום המחקרי אישי ולאו דווקא מתוך האומנות; מתוך האמת האישית אשר אינה נוגעת במקום של הצלם, בדיוק כשם שתשמישי הקדושה בארון היהודים אינם צלם בהיכל. התגברות ההשפעות הללו, שנעות בין שני הקטבים של ההשכלה והחסידות, יצרה אמנים חדשים: אמנים חזותיים יהודים, אשר יצאו מבית המדרש ונפתחו לעולמות חדשים ולהשפעתם החזותית והנוצרית, כאשר השפה והחקר נותרים יהודיים.

טובי כהן עוסק בסיפור החזותי היהודי מתוך המקום שבו הוא חי, וכך מחבר בין נופי הסיפור היהודי לנופי הארץ. בעבודותיו מתקיים מיזוג בין המיסטיקה היהודית לאנשי העכשיו הישראליים-יהודיים: אנשי הגבעות וחוגגי המסיבות, החסידים ופורקי העול, אנשי הארץ הוותיקים ואלה שמקרוב באו – כולם נכנסים לתוך המסגרת הסיפורית דרך עדשת המצלמה. כהן, אשר גדל והתחנך באנגליה, הושפע מאוד מתיאורי סיפורי הדת בנצרות. אך עלייתו ארצה והמפגש המרתק עם אנשי הארץ יצרו בעבודותיו רובד מחקרי אנתרופולוגי שנפרש דרך הסיפור היהודי. אין זה חקר כלל אנושי, ואין זה חקר חברתי. זהו חקר של אמן אשר רואה את הסיפור היהודי כישראלי, שמביט אל המקום המשותף שבעברנו אשר מחזק את הקשר שבין העבר לעתיד.

העדויות הראשונות לסגירת היהודים בגטאות הן מלפני 500 שנה בוונציה. מאז, לאורך ההיסטוריה האירופאית, הואשמו היהודים בצורות שונות של כפירה ובגידה ב"דת האמת" – דהיינו, הנצרות, ולאחר מכן גם בשליטה פיננסית עולמית וניצול קוסמופוליטי. היהודים בשטעטלים ובגטאות ידעו שזהו מר גורלם וקיבלו זאת כדרך העולם. ולכן אמרו, כמו תמיד, "הבה נתחכמה לו". וכך עד היום: כשאנו פותחים את דלת הבית בליל הסדר, בזמן שבו מזמרים בנחת את "שפוך חמתך על הגויים" וממתינים לאליהו הנביא שישתה מכוסו – מנהג לזכר המצב המתמיד בפסח, שבו פרחחי הכפר, אם בגליציה או בבוהמיה וכו', היו משליכים לחצרות היהודים חפצים שונים המגואלים בדם, אם סמרטוטים מגואלים ועד לחם המדמה את חילול ורצח בשרו של ישו. המגן היחיד ליהודים היו בעלי החכמה והעורמה התלמודית בדרכי הגויים. המחזיקים בתואר היו הרבנים ובוודאי הנודעים שבהם. המהר"ל, שהיה דמות מיתית ומיסטית והוזמן להיפגש עם שועי התקופה הדתיים והפוליטיים, הפך למעין מגן היהודים. הוא התייצב מול גל עלילות הדם כנגד היהודים שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש, והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. לא ברור אם אכן נערך ויכוח בכתב עם שלוש מאות כמרים, כפי שמתאר הספר הבדיוני "נפלאות המהר"ל", אבל הדיו של הוויכוח נשתמרו בכתביו של המהר"ל עצמו. בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי.

למהר"ל יוחסו כוחות מיסטיים. האגדה מספרת שיצר את הגולם בעל הכוחות העל-אנושיים כדי להגן על הקהילה היהודית מרדיפות. סביב מיתוס זה נכתבו ספרים, צולמו סרטים, וקמה תעשיית תיירות משגשגת בעיר פראג. יש המוצאים לו אף סימוכין בכתבי החסידות. כך האדמו"ר החסידי צבי אלימלך שפירא מדינוב ("בני יששכר") כתב על המהר"ל: "שהיה ידוע כעוסק בספר יצירה, וזוכה לרוח הקודש". וכך, העיסוק ביצירה הופך אפשרי, ובעצם ליצור דבר מאין אך מקדש שם שמיים ברבים. זאת למרות שמדובר בצלם, שנוצר כמגן היהודים, כשהאות העברית מתנוססת על מצח הגולם. וכשאגדה אורבנית יהודית אינה עוסקת ברכילות, היא עוסקת בפחד הנרדף מפני הרודף, ומשמשת כמקור השראה בתרבות העולמית (לפעמים כמעין מסמך אנטישמי המראה את היהודים כיוצרי מפלצות כדוגמת הגולם).

העיסוק של טובי כהן בגולם מציע זווית ראייה ישראלית-עכשווית על אגדה ששורשיה נעוצים עמוק באפלת הגלות של המאות הקודמות ומסופרת במאה העשרים ואחת ובארץ ישראל. מהמקום הנמוך בתבל – ים המלח, דרך מורדות העיר ירושלים בבית זית ועד קדיתא וגוש-חלב שבגליל. הסיפור מכסה ארץ ויושביה, כמספר סיפורים עכשווי העובר בין המעגלים השונים בחברה הישראלית, ויוצר דימוי מקורי ישראלי למיתוס יהודי בשפה העברית.


 
Engel Gallery - 100 Ben Yehuda St., Tel-Aviv Tel. 03-5225637, Fax. 03-5226145
Engel Gallery - 13 Shlomzion Hamalka St., Jerusalem Tel. 02-6232397, 02-6253523, Fax. 02-6249439
   
All Rights Reserved To Engel Gallery 2007©
Website Building -